<h1>שו"ת הריב"ש סימן שכ"ז</h1>
<h2>דף כב:</h2>
ומעתה אין צריך להמתין ליתומים, דהא קיי"ל בפרק שום היתומים [כ"ב ע"ב] דבנמצאת שדה שאינה שלו מזדקקין ולא מוקמינן אפטרופא, דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. וההיא דבר חמוה דרבי ירמיה דבפ' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ב ע"א] דמסקינן התם דאין מוציאין הקרקע מיד היתומים עד שיגדלו כיון דאית להו חזקה דאבוהון. ההיא לאו בנמצאת שדה שאינה שלו, אלא שהיה מוחזק לאביהן ובא אחר לטעון שלקחה מאביהן, ובא לדון אם בעדי קניה אם בעדי חזקה. ובהא אמרינן דכיון שהקרקע מוחזק באמת שהיה לאביהן, הבא לטעון שהאב מכרו אין מקבלין עדיו, עד שיגדלו היתומים, דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, וקטן כמאן דליתיה דמי. אבל נמצאת שדה שאינה שלו דאמרינן בערכין [כ"ב ע"ב], הוא כגון שנמצא שהקרקע לא היתה מעולם של אבי היתומים, אלא שהיה מחזיק בו בתורת גזלה או שירד ברשות בתורת שאלה או שכירות. כגון זה שהקרקע היה מוחזק שהיה של ראובן והיתומים באין להחזיק בו בעדי חזקה שהחזיק אביהם שלש שנים. ואם נמצא שאביהם ירד ברשות ואין חזקתו כלום, הרי השדה בחזקת ראובן, ובכגון זה נזקקין להוציא מידם, דומיא דההיא דתינוק שתקף בעבדיו וכו' (שם). וכ"ש בנדון זה דהא איכא אפטרופא דקאי במקום בעלים, וגם שבא ראובן לטעון בשטר הודאת הבעל הראשון ואינו צריך לקבלת עדים. וכל שבא לדון בשטר אפילו אם היתומים מוחזקין מוציאין מידם, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה [ה"ז].
